שישים שיחות על הסביבה

הי לכולכם, הבלוג שלנו ממשיך בעצם ימי חג הפסח תשע"ט. פסח וראש השנה הם חגים רעים לסביבה. אלה חגים שבהם תרבות הצריחה (כן, כן, בכוונה בח !!) , הבזבוז התיעול של ההנאות וסיפוק ההנאות מתמצה בקניות (אוכל, מתנות..). זה הזמן לדבר על הבזבוז הזה.  הלימודים לתואר הראשון, בפקולטה להנדסת מזון וביוטכנולוגיה, היו תוצאה משולבת של האהבה לתחומי הביולוגיה והכימיה ואהבה לאוכל. עסקתי "במקצוע" רק שנה וחצי כשגרנו בירושלים ואז, עם חזרתנו לחיפה, בעצם עברתי לצד השני של השרשרת- טיפול בפסולת. חשוב לי לציין כי בפרקטיקה היומיומית ראיית מחזור החיים של המזון, הידע לגבי התשומות שנדרשו לייצורו (מים, אנרגיה, קרקע, חומרי הדברה ודישון, כח אדם) וכאב הלב בלזרוק אוכל (האלו, אני דור שני!), תמיד הכתיבו לי ניהול משק בית, שנקרא לו, לצורך העניין, "משמר משאבים". אין מצב שאצלי בבית קוטג' חמוץ ילך לפח- הוא תמיד ימצא מקומו בפשטידת ירקות ואין סיכוי שבננה שחרחרה לא תכנס לבלילה ותהפוך לעוגת בננה, הנמצאת תמיד במקפיא. ואז הגיעה אפרת אלימלך (אני מתנצלת מראש! לא בכל המקרים אציין שמות, אבל במקרה הזה אנ

לארוז חיים לחצי שנה ולנסוע לעיר זרה זה לא לגמרי פשוט.  בטח כשעושים את זה לבד (עם פז"מ קבוע מראש לפגישות משפחתיות וביקורים של חברים). ובכל זאת, החלטתי לעשות את המהלך הזה, כחלק מהיתרונות והחובות של אשת אקדמיה. בשנת 2003 נסעתי לפוסט דוקטורט לשלושה וחצי חודשים לגנט בבלגיה (נחזור לקיץ הזה באחד הפוסטים הבאים). ב 2006 יצאתי לשבתון קיץ   באוניברסיטת Rutgers . נסעתי יומיים לפני שפרצה מלחמת לבנון השנייה. להיות בחוף המזרחי של ארה"ב כשהבת שלך בצבא, מנווטת בין טילים בלוויות של חברים שלא ישובו עוד, חברים פצועים שחייבים להבין מה מצבם האמיתי ולא להיסחף אחרי שמועות, לדבר עם ההורים בסקייפ כשאת שומעת בלייב את הטיל נופל כמה עשרות מטרים מהבית שלהם (אבל הם אדישים. "הנאצים לא הפחידו אותנו אז בטח הטילים לא")- באמת לא פשוט. אבל השבתונים האלה הם חלק מהמחוייבות האקדמית וגם חלק חשוב מהפריביליגיות. ב 2012 יצאתי ל 4 חודשים לאוניברסיטת פאדובה באיטליה. זה היה שבתון אמיתי. הספקתי לכתוב בעת שהייתי שם 3 מאמרים ופרק בספר, להגיש 2 הצעות מחקר עם העמיתים משם (שלא התקבל עבורם מימון, בסופו של דבר.

אתמול, יום שישי, 12.4.19, ז' בניסן, הייתי לראשונה בחיי בתפילה ובקבלת שבת בבית כנסת. חברתי היקרה ברננדה (ה-ד"ר ברננדה פליקשטיין, בשבילכם) נמצאת כאן עם מיכל ומיטל, שתי נשים דתיות שהיה להן חשוב לקבל את השבת בבית הכנסת. בית הכנסת לא מאוד מפואר, אבל מתוחזק היטב ובתפילה, בטח היו יותר מ 100 איש. מבחינתי, כמי שמגדירה עצמה בכל סקר שהיא חילונית בלי להתבייש, היה בחוויה משהו עמוק ומרגש מאוד. ראשית, עצם העובדה שקהילה יהודית, שומרת על הווי ו"תזרים" תפילה וכללי התנהגות (עם שינויים בין אשכנזים וספרדים שבחיים לא הייתי ה עולה עליהם בלי ההסברים של מיכל ומיטל), רב הקהילה שמסביר את חשיבות שבת גדולה לפני חג הפסח, שמפלפל משפטים (בספרדית בתיבול עברית) על חג החרות ועל הדיברות שחרוטות (הדיברות הן אלה שמאפשרות לנו חרות), על גדולת המחשבות המנותקות מהווית העולם הזה- מעוררת התרגשות והזדהות. מעבר לכך, באופן אישי, היה זה יום השנה השישי ללכתו של חמי, עליו השלום, משה אילון מאיתנו. בבית הכנסת הרגשתי מאוד קרובה אליו וראיתי שהוא קורץ לי ומבר

אחד הדברים המעניינים בכל החשיבה והניתוח של מחזור החיים זה שבעצם אין מקום למיתוסים, אין מקום לרגשות ורומנטיקה (תמיד כשאני שואלת את הסטודנטים שלי "מה יותר עדיף- זכוכית או פלסטיק?", מרבית האצבעות מורמות לטובת הזכוכית), אז כפי שראיתם בפוסט הקודם, בניתוח   מחזור החיים יש הרבה גורמים שנכנסים למשוואה ולא תמיד ניתן לדעת מראש מה תהיה התוצאה. גם כאם לשלושה שטיקנרים (סליחה, אהובי, הייתם כאלה פעם 😊 ) וגם כסבתא טריה, נחמץ הלב מכמויות החיתולים החד פעמיים שמייצרת תינוקת קטנה. אז בואו נשבור מיתוס ראשון- למעשה אין אף מחקר שקובע חד משמעית האם זה נכון, סביבתית, להשתמש בחד"פ או בחיתולי בד אותם יש לכבס במים ואבקת כביסה בטמפ' גבוהה יחסית. מה שמאחד את כל המחקרים האלה הוא שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא – לעשות מה שנח. מה שנקרא- "לבחירת ההורים". אני משוכנעת ששיקולי הנוחות וחוסר הכייף לכבס חיתול עם מספר 2, משכנעים גם את ההורים שוחרי הסביבה להתנחם בעובדה שהסיפור הזה נמשך משהו כמו שנתיים והפתרון הסביבתי ביותר הוא פשוט לגמול את הזאטוט מהר ככל האפשר. נושאים נוספים שנחקרים כ

ע דיין קר כאן במדריד, וכמה פעמים ביום הגשם מזרזף.. אני יודעת שעוד אתגעגע לקור הזה (הבטיחו קיץ מהביל כאן) אז במקום לאכול איזה טאפאס, קבלו עוד פוסט הדוקטורט שלי כלל, כאמור, כמה מחקרים אשר עשו שימוש במתודולוגיה של ניתוח מחזור חיים. בין השאר, חקרתי את השפעת הטיפול בחומר האורגני על פליטת גזי חממה וגם את נושא אריזות מיכלי המשקה (בשפה פשוטה- מה יותר עדיף- לארוז משקאות בפלסטיק, באלומיניום או בזכוכית?). הפתעה! התשומות הסביבתיות של בקבוקי הפלסטיק אמנם התקבלו כגבוהות יותר מהחלופות האחרות (כמובן, בחנתי חלופות שונות לטיפול באריזות אלה בסוף החיים- מיחזור, הטמנה, השבת אנרגיה אם ניתן), אבל אם מנרמלים את הפליטות האלה לא לטון חומר אריזה אלא ל 1000 ליטר משקה- התוצאות מתהפכות, ובגדול. כלומר, בגלל משקל האריזה הנמוך של הפלסטיק קיימת עדיפות ברורה לשימוש בחומר זה. ברור לי שחלקכם יקשו וישאלו- אוקי, ומה בדבר נדידה של חומרים פלסטיים מסוכנים לתוך המשקה, ומה בדבר הפלסטיק שלא מטופל ומגיע לאוקיינוסים, נערם שם ב"איים מלאכותיים" או מתפרק ומוצא מקומו בקרביים של שוכני הים. נושא זה לא נחקר בעבודתי.

4. הדוקטורט יום שישי בבוקר, גשם טורדני בחוץ.. אז אני מנצלת את הזמן לעוד פוסט.. לאחר שהשלמתי את המסטר, לא לגמרי הייתי סגורה על הצורך לעשות דוקטורט. בכל זאת, מחוייבות גדולה, 3 ילדים קטנים בבית.. ואז נתקלתי בידיעה הזו: Confusion over whether aseptic packages can be recycled led to a 1990 ban on them in Maine. זהו איסור שהוטל במדינה מיין בארה"ב בשנת 1990 על השימוש באריזות אספטיות (אריזות מלמינאט של פלסטיק/ אלומיניום/ קרטון, המשמשות לאריזת מיץ וחלב עמיד). האיסור נבע מכך שאריזות אלה לא היו ניתנות למיחזור. אבל, מחקר שעשה שימוש במתודולוגיה של ניתוח מחזור חיים ( LCA ) בעצם, הביא לבטול האיסור ב 1994. המחקר הראה כי כאשר אורזים מיץ באריזה אספטית, בעצם, חוסכים אנרגיה בהובלה (המוצר נארז בקופסאות מרובעות, שהן יעילות מאוד בהובלה ואין צורך להוביל את המיץ בקירור), חוסכים אנרגיה בסופר (כי, כאמור, המוצר "עמיד"), בגלל חיי המדף הארוכים של המוצר (שעבר עיקור ונמצא בתנאים אספטיים) הפוטנציאל לבזבוז המיץ בגלל קלקול מיקרוביאלי נמוך ובנוסף, הילדים במדינת מיין נוהגים לקחת קופסאות מ

 תחבורה ואיכות אוויר בדצמבר 2018 החליטה עיריית מדריד לאסור כניסת מכוניות לתוך לב העיר. הכניסה למכוניות פרטיות המונעות בבנזין שיוצרו לפני 2000 וכלי רכב מונעי דיזל שיוצרו לפני 2006 אסורה בהחלט וגוררת קנס של 100 יורו. מכוניות היברידיות וחשמליות יכולות לנסוע בעיר ואף להחנות בכל מקום מותר ללא הגבלת זמן. כרגע, יכולים לנוע בעיר בחופשיות מוניות, אוטובוסים, משאיות עם סחורה, אופנועים ומכוניות פרטיות כנ"ל, אך משנת 2022 כלי רכב מכל סוג שהוא, המונעים בדיזל או בנזין לא יורשו להכנס לעיר בכלל. בנוסף, חניה ניתנת רק לתושבי העיר, כך שאם אינך תושב העיר הכניסה אסורה. רכב שכור מקבל אישור כניסה אך החנייה היא רק בחניונים ולא ברחובות. ברחוב הראשי של העיר, הגראן ויה, נרשמה ירידה של שליש בכמות הרכבים היומית. כפי שאתם רואים בתמונה שצולמה אתמול בשעות השיא, בעיקר מוניות ואוטובוסים נוסעים ברחוב זה.   האם המהלך הזה גורם לעומסים בטבעות הכבישים המרוחקות ממרכז העיר? האם תושבי מדריד מרוצים מהמהלך הזה? תשובות, אולי, בסוף מאי 2019 בעת הבחירות