שישים שיחות על הסביבה

ביום הזה, 31.12 הפכתי לאמא.  זה יום סופר מרגש, מלא אחריות ומלא אושר. הכל עשיתי כדי להגן על ביתי הקטנה, הענקתי לה אהבה וחיבוק, אוכל ונישוק, ערכים וחינוך. הענקתי לה מחסה והגנה. עד כמה שיכולתי. במועד אחד, שתיכף תבינו את ההקשר שלו, הרגשתי שאינני יכולה לתת לה את ההגנה הנדרשת. בינואר 1991, היא ושני אחיה הקטנים ישנו במיטתם. גרנו אז בחיפה והתעוררנו באמצע הלילה לקול אדיר (שבדיעבד הסתבר שזה הטיל שנפל על קניון לב המפרץ, שהיה עדיין בתהליך בנייה). מיד התכנסנו בחדר האטום, עם הברדס האקטיבי (לניצן) והממ"טים (לירדן ולמעין). אחרי כמה שעות, משלא נשמעה כל הרגעה, החלטתי לשים את נפשי בכפי ולצאת למטבח, להביא להם משהו חמים לשתות, כיוון שסבלנותם פקעה. יצאתי ומול חלוני ראיתי מכונית לבנה של זיהוי אמל"ח כימי, ושני אנשים בחליפות לבנות בוחנים את הסביבה. צ'רנוביל בנווה שאנן. האמת- מפחיד! ומפחיד זו לא מילה שיכולה לתאר את חוסר האונים באי היכולת לתת הגנה לילדים שלך. היום, ביום ההולדת של הבת שלי ואני מרגישה בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר. היום, 31.12.19, החל הנישוב של אסדת לוויתן. לא אכנס כאן לפרטים...

57. רואים רחוק רואים שקוף במהלך חיי המקצועיים לא חסכתי פירגון או בקורת פומבית על משרדי הממשלה. לא התביישתי להגיד כשצפיתי, על בסיס מחקר שעשיתי, שתוכנית חדשה/ חוק חדש/ נוהל חדש יעשה שינוי לטובה (כאשר, למשל, המשרד להגנת הסביבה בראשית שנות התשעים העמיד סכומים נכבדים לרשויות המקומיות שיפסיקו להעביר את הפסולת שלהן למזבלות בקרבת הערים ויעבירו אותה למטמנות מסודרות, מנוהלות). תוך כך, גם ראיתי פני עתיד, ולכן יעצתי למשרד (אז איכות הסביבה) לקצוב בזמן את התמיכה הזו, להפחית אותה כך שתוך 5 שנים הסבסוד יתאפס והרשויות יהיו חייבות להעביר את הפסולת שלהן לאתרים מוסדרים. זה עבד ועבד טוב. מנגד, לא הפסקתי להילחם בחוק השקיות (לאחר שבצענו מחקר מסודר בנושא) , שעד היום אני רואה בו קנס לצבור ואני לא מאמינה לאף נתון שמתפרסם בנושא המצביע על ירידה בשימוש. אסביר: נכון, חד משמעית ירד השימוש בשקיות גופיה דקות, כאלה שלקחנו ללא הכרה בקו הקופות. אבל, וכאן האבל הגדול- אני לא מאמינה שעצם השימוש בשקיות ירד, כיוון, שבעצם, היום אנשים לוקחים באותה רמה של חוסר הכרה שקיות ללא הידית (עליהן לא חל הקנס של 10 אגורות) וכולם ...

האמת? העיסוק בנושאי הסביבה מתסכל (אני מניחה שזה נכון גם לגבי תחומים אחרים, אבל מה אני מבינה בתחומים אחרים?). על כל הצלחה, או כמעט הצלחה, את אומרת לעצמך, וואלה! הנה עשית שינוי. הנה השארת חותם. הנה עזרת לשנות קצת התנהגות של אנשים ועם זה את העולם, כך שיהיה טוב יותר, נעים יותר, נקי יותר.. אבל, במחי ממשלה חדשה, תוכניות טובות שיכולות לחסוך מיליארדי שקלים למשק נחתכות ( ראו פוסט #31 ), ראש עיר מתחלף וזה, החדש, ממש מחרב כל מה שקודמו הצליח לקדם, מנהל אחריות תאגידית בארגון גדול מתחלף וזה שבא אחריו מעונין בשורת הכסף התחתונה ושיפסיקו לבלבל לו את המח עם גזי החממה.. בקצור, זה טנגו בו צעד קדימה ושלושה לאחור.. ובכל זאת, היום הראשון של ועידת האקלים COP25 במדריד הצליח, במעט, לעודד אותי. מסתבר, שדווקא כאן, ואולי דווקא ביום הראשון של הוועידה, יש מעין הרגשה שיש עתיד, שיש תקווה שתושבי העולם הזה כן יכולים לעשות משהו כדי לעצור את טרפת האקלים . הדבר החשוב ביותר שחילחל לתודעה שלי הוא שממשלות הן לא השחקן היחיד במשחק . הן בגדול, לא עמדו אפילו ביעדים הנמוכים שהעמידו לעצמן. כמו כן, נכון  שהן אלו שמחוייב...