56. הכלבים נובחים..

האמת? העיסוק בנושאי הסביבה מתסכל (אני מניחה שזה נכון גם לגבי תחומים אחרים, אבל מה אני מבינה בתחומים אחרים?). על כל הצלחה, או כמעט הצלחה, את אומרת לעצמך, וואלה! הנה עשית שינוי. הנה השארת חותם. הנה עזרת לשנות קצת התנהגות של אנשים ועם זה את העולם, כך שיהיה טוב יותר, נעים יותר, נקי יותר.. אבל, במחי ממשלה חדשה, תוכניות טובות שיכולות לחסוך מיליארדי שקלים למשק נחתכות (ראו פוסט #31), ראש עיר מתחלף וזה, החדש, ממש מחרב כל מה שקודמו הצליח לקדם, מנהל אחריות תאגידית בארגון גדול מתחלף וזה שבא אחריו מעונין בשורת הכסף התחתונה ושיפסיקו לבלבל לו את המח עם גזי החממה..

בקצור, זה טנגו בו צעד קדימה ושלושה לאחור..

ובכל זאת, היום הראשון של ועידת האקלים COP25 במדריד הצליח, במעט, לעודד אותי. מסתבר, שדווקא כאן, ואולי דווקא ביום הראשון של הוועידה, יש מעין הרגשה שיש עתיד, שיש תקווה שתושבי העולם הזה כן יכולים לעשות משהו כדי לעצור את טרפת האקלים.
הדבר החשוב ביותר שחילחל לתודעה שלי הוא שממשלות הן לא השחקן היחיד במשחק. הן בגדול, לא עמדו אפילו ביעדים הנמוכים שהעמידו לעצמן. כמו כן, נכון  שהן אלו שמחוייבות להגיש לארגון האומות המאוחדות את הדוחות שלהן, את ההתחייבויות והן אלה ששמות את הכספים כדי לקנות הפחתת פליטות גזי חממה או כדי להעניק למדינות הנחשלות, הפגיעות ביותר לשינויי האקלים (עליית מפלס הים, הוריקנים, שיטפונות), את הטכנולוגיה ואת הכסף כדי לחלץ עצמן מהמצב. אבל, המדינות אינן השחקן היחיד, וטוב שכך. היום השיח והעשייה מגיעים מהערים, מהמחוזות, מהמדינות (של ארה"ב, ולא מהממשל הפדרלי), מחברות מסחריות וממשקיעים.

המניע הוא כלכלי טהור. וזה נכון וזה בסדר גמור. החסכון הכספי לרשות המקומית, התועלת  לתעשייה, ההזדמנויות העיסקיות כולן קורצות לשחקנים האלה.
בנוסף, הודות לשיפורים הטכנולוגיים המחירים- של אנרגיות מתחדשות, אגירה, התייעלות אנרגטית- יורדים, מה שמביא את ההשקעות בתחומים אלה להחזיר את עצמן בפרק זמן קצר יחסית. ולכן, למרות פרישתה של ארה"ב, כאומה, מההסכם, המדינות השונות, הערים והארגונים נותרו מחוייבים להסכם פריז. סך תרומתם לתל"ג בארה"ב עומד על מעל 70% והם מהווים למעלה משני שלישים של האוכלוסייה, מה שאומר שמבחינת ההתחייבות להפחתות, כ 70% מההתחייבות המקורית עדיין תקפים.

במסגרת ההתחייבויות שהושגו, 184 מדינות הגישו את ההצהרות שלהן לאו"ם אחרי הוועידה בפריז 2015 (  NDC= NATIONALLY DETERMINED CONTRIBUTION) ורק אחת (איי מרשל) הגישה כבר את הדו"ח השני. את הדו"ח המעודכן יש להגיש ב 2020.  

והנה אני כאן, בשולחן הישראלי ויחד עם שגרירת ישראל לספרד, הגברת רודיקה רדיאן-גורדון.

מסתבר, שאף מדינה לא התייחסה לנושא האגירה של אנרגיה מתחדשת וגם לא לנושא החישמול של התחבורה. לפיכך, בנוסף לירידת המחירים של האנרגיות המתחדשות וטכנולוגיות ההתייעלות האנרגטית, הנה שני משני-משחק שכדאי לעקוב אחריהם.

כיום התחזית היא שכבר ב 2030 הטמפרטורה העולמית תעלה מעל 1.5 מע"צ (מעל הטמפ' הממוצעת שהיתה בתחילת המהפכה התעשייתית), על כל המשמעויות הנובעות מכך.

אירופה היא היבשת הראשונה, והיחידה עד כה, ששינתה את הטרמינולוגיה משינויי אקלים למצב חירום אקלימי, אבל, בדיונים באו"ם, מי שנותנים את הטון הן אגד המדינות "המתפתחות" 77G + סין (שעל פי הסכמי פריז אין להגדיר אותן כך יותר..) והן מוחות על כך שמדינות המערב התפתחו על חשבונן ועל חשבון האקלים העולמי.

אז מקומן של מדינות מהותי לקיום הסכמי האקלים ולהסכמות הנוספות שיסוכמו כאן בהמשך, ולכן למרות האופטימיות הזהירה בתחילת הפוסט, אני עדיין רואה לנגד עיני יותר אסונות טבע, יותר שריפות, יותר בצורות ויותר, הרבה יותר, זהום אוויר.

 

לשאר הטורים בבלוג