שישים שיחות על הסביבה

2.     תחילת המסע כל חיי היה לי ברור כי אלמד בטכניון. זו בכלל לא היתה שאלה. היו לי מחשבות ללמוד משחק (הייתי ממש מוצלחת בתפקיד האמא של שלגייה בבית ספר וחשבתי שהעתיד מזמן לי הצלחות בתחום), אבל היה לי ברור שהדבר פשוט ישבור נפשית ויכעיס את הורי, עליהם השלום. למדתי ביוטכנולוגיה והנדסת מזון מיד עם שחרורי מהצבא ואז עבדתי בחברת ביוטכנולוגיה (ייצרתי אנזימים לטיפול בסרטן מקליפות של זוקיני) באיזור עטרות ליד ירושלים ובמכון קזאלי באוניברסיטה העברית בגבעת רם, תחת עינו של פרופ' יואל ששון. יואל היה זה שתמיד אמר לי- אופירה, just do it . כלומר, לעשות, לא רק לדבר! משנתו מובילה אותי גם כיום. בהמשך, חזרנו, יוסי ואני לחיפה כדי לגדל את ילדינו בקרבת הסבים והסבתות המופלאים, שבאמת אין סיכוי שהייתי יכולה להסתדר בלי עזרתם. עבדתי במעבדה של פרופ' יוריק אבנימלך בהנדסה חקלאית בטכניון, מורי ורבי, שהרבה מדרך החשיבה שלי אני זוקפת לזכות השעות הרבות שלי איתו. שעות של חכמה, רגישות, מקצועיות. את המסטר התחלתי במעבדה, עם חלוק, עם מוצר שנקרא " compost tea " שזהו בעצם מיצוי של קומפוסט המוסף יחד

1. מתחילים   כשהייתי צעירה הביאה אחותי הביתה שני ספרים. אחד חום ואחד ירוק. "77 שיחות על טבע" היה שמם. ספרים שכתב עזריה אלון, עליו השלום, בשנות השישים של המאה העשרים. הספרים האלה עיצבו, כך אני מבינה בדיעבד, את מהלך חיי, את תחומי העניין שלי, את המקצוע שלי ואת אהבתי לחי ולצומח. הספרים האלה היו פורצי דרך הן בדרך הגשת החומר והן בתפיסת העולם עליה נשענו – תפיסה של קירוב אנשים, ובעיקר בני נוער, לערכי טבע מוגנים. כשהספרים יצאו לאור היה זה בשיאו של תהליך הגנה על פרחי הבר, אותו יזמו הארגונים הירוקים – רשות שמורות הטבע, והחברה להגנת הטבע שהייתה אז בראשית ימיה. עד היום, חמישים שנה אחרי, הדוגמא הזו, של איסור קטיפת פרחי בר, משמשת כדוגמא האולטימטיבית, וכמעט היחידה, לצערנו, לכך שניתן "לחנך את הצבור" בנושאים הסביבתיים. אז לכבוד העשור השישי לחיי, שלתוכו אני נכנסת אוטוטו, ולרגל יציאתי לחצי שנת שבתון, אכתוב את הבלוג שייקרא "ששים שיחות על הסביבה". סביבה- כי זה מה שאני עושה, מבינה ומכירה   ו.. שישים.. כבר הבנתם, התכנון הוא שיהיו כאן 60 בל