60. סוגרים מעגל

הרבה התחלות היו לבלוג הסיום הזה.

מטבע הדברים, כל ההתחלות מתגמדות לנוכח אתגרי השעה.

ערב פסח תש"פ, 9.4.2020

משבר וירוס הקורונה, עד כמה שהיה צפוי (עם שם כזה או אחר, עם תופעות כאלה ואחרות) תפס את העולם כולו בלתי מוכן. מילים על גבי מילים נכתבו על הגלובליזציה שתרמה להתפשטות הנגיף, על הצורך שלנו להיות קצת יותר צנועים גם ביחס שלנו לטבע וגם ביחס שלנו לתרבות המקדשת צריכה מטורפת, בזבזנות ונהנתנות. 

רבות דובר (לפחות בקרב החוגים בהם אני מסתובבת, וירטואלית כרגע) על הצורך לשנות כיוון, להתייעל מבחינת ניצול המשאבים, לקדם כלכלה שיתופית וכלכלה מעגלית, לשנות את ההרגלים שלנו. להכיר ולהוקיר ולתת כבוד לעולם הזה שמכיל אותנו, בני האדם, ממש בקושי.

שני השקלים של התובנות שלי מהמשבר נוגעות למספר נושאים:

1.    קיים משבר אמון בין הציבור ומוסדות הממשל. לא רק בישראל. בעולם כולו. בין אם אלה הסתייגויות מאמינות המספרים של החולים (ותרשו לי להזכיר שמה שלא מודדים אי אפשר לנהל, ולכן אם אין בדיקות לא מתגלים הרבה חולים חדשים), בין אם זו ביקורת על מערכות שלא נערכו ולכן לא יכולות לתפקד, ובין אם זה מגבלות שמשיתים על הציבור מתוך מניעים פוליטיים שיפגעו קשה מאוד בכלכלה. הכשל הזה, אגב, אינו מיוחד רק למשבר הקורונה. הוא חוצה נושאים, וחוצה משרדי ממשלה. אז אם הדרך לצאת מהמשבר, ע"י הדברות כנה ושקופה, ע"י שיתוף אמיתי של הצבור (ובמקרה שלנו גם שיתוף כלל חברי הממשלה), תסייע להשיג את האמון הזה מחדש- דיינו

2. ה(אי) מוכנות של מערכת הבריאות היתה צפויה. בשנת 2016, הרבה אחרי שמרכז הידע להיערכות לשינויי אקלים חדל מלפעול ( ראו בלוג #30) נערכה פגישה במשרד הבטחון בנוגע להיערכות כוחות הבטחון לאירוע אקלימי קשה. אני אמרתי בבטחה שבהעדר היערכות מתאימה קום תוקם ועדה חקירה. מנכ"ל משהב"ט דאז ממש כעס עלי כיצד אני מעיזה להעלות על דעתי שהמשק אינו מוכן. אני מבקשת שניה לחדד: משבר הקורונה- מבחינת התשומות של צוותי רפואה, בתי חולים, מכונות הנשמה, תרופות, סיוע לקשישים, הגנה על מחוסרי ישע, פגיעה משקית וכל התופעות שאנחנו חווים בחודש האחרון לא יהיו שונים מההשפעות הצפויות של האקלים: גלי חום קיצוניים, מחלות שהן תלויות שינויי אקלים, ארוע רב נפגעים בעת שטפונות או בשריפות קיצוניות. אז אם משבר זה יגרום לשינוי הנדרש במערכת הבריאות- דיינו

3. בעתות משבר כאלה ערכה וחשיבותה של הקהילתיות עולה. השלטון המרכזי יכול להנחות מלמעלה, אבל למטה יש אנשים. והאנשים האלה שונים מעיר לעיר ואף משכונה לשכונה. האנשים האלה מתנהגים אחרת בכל מקום ולכן לשלטון המקומי ולקהילה יש חשיבות עצומה בניהול משברים כגון אלה. בתקופה הזו, כשאנו בבתים וחג הפסח קרב, יש נטייה לתעל את האנרגיות לעשיית סדר בבית, להשלכה של החפצים שאגרנו עם הזמן, ולהיפרד, סוף סוף, מ"תירס חם" (כי הילד הקטן כבר בן 12...). משתפת אתכם בקבוצת וואטסאפ קהילתית בבנימינה "למסירה בנימינה". באמצעות הקבוצה הזו לא רק שהצלחתי לשמח משפחה שהמקרר שלה שבק חיים, להעביר לחברי וחברותי לקהילה את הזמן עם ספרים טובים שכבר קראנו כמה פעמים, גם הכרתי דרך הרשת הזו אנשים מקסימים, אכפתיים ומרגשים. אז אם הקורונה הזו סייעה לקרוב לבבות ולעשייה קהילתית- דיינו

4. חשיבות המחקר והמדע. העולם כולו חווה חוויה אחת משותפת, גורפת, הזויה, מטלטלת. וראו נא- כל אחת בעולם הזה פתאום יודעת מה ההבדל בין וירוס לחיידק, כל אחד לומד לקרוא גרפים מערכיים, אנשים מחכים למדענים שיפתחו חיסון, שיחקרו את השפעת הקורונה על הכלכלה, על איכות הסביבה, על החברה. אנשים מאמינים למדענים. אז אם המשבר הזה הוכיח שוב את חשיבות המדע- דיינו

5. סגירת מעגלים. טור העמדה הראשון שפירסמתי בחיי בעיתונות התפרסם בהארץ באוקטובר 1998. יותר מהתוכן (מצורף) זועקת לנגד עיני הכותרת- "ומה יישאר לילדינו?" (אגב, אני חושבת שזו הפעם היחידה מכל מאות הטורים שכתבתי, שהכותרת שאני נתתי לא שונתה ע"י העורך). אז, באמת, מה יישאר?

במסע שהתחיל לפני שנה בבירת ספרד, שכיום היא עיר רפאים, שסופרת מדי יום את מתיה,

אני לא יכולה, בעיתוי הזה, שלא לצטט את  בן גוריון שאמר: "ההיסטוריה לא פינקה אותנו בכוח, בעושר, בשטחים רחבים וברוב עם, אבל היא העניקה לנו תכונה מוסרית ואינטלקטואלית בלתי מצויה, והיא מְזַכָּה ומחייבת אותנו להיות אור לגויים". 
אז אם נשכיל לממש את התכונה המוסרית והאינטלקטואלית שלנו ולפתח כאן טכנולוגיה שתנטר את המחלה, אם נצליח לבצע מחקר פורץ דרך בתחום החברתי- פסיכולוגי, אם נצליח לשנות את מסלול ההתנגשות הנוכחי של הטיטאניק העולמי ולפתח טכנולוגיות ישראליות לעולם מופחת זיהום ומופחת פליטות גזי חממה- דיינו.

לקראת המחצית השנייה (ומקווה מאוד שינכו לי שליש על התנהגות טובה) ואם הקורונה לא תהרוג אותי (הי, הגעתי לגיל!), אמשיך לחקור, אמשיך להדריך סטודנטים לבצע עבודות מחקר מרתקות, אמשיך לכתוב דוחות ומאמרים וכמובן, אמשיך לכתוב מאמרי דעה, אבל, לפחות, כרגע עשיתי לעצמי, יחד איתכם, מסע סיכום בן כ- 26000 מילים.

תודה שהייתם איתי, קראתם, הגבתם, שאלתם, פירגנתם!

ותודה ענקית ליוסי, האיש שאיתי לכל אורך הדרך, לילדי ולדורות הבאים.

חג פסח שמח ובריאות טובה!

 לשאר הטורים בבלוג