50. מה ליין טוב ולטיפול בפסולת

חצי שנה כאן במדריד ייסגרו בסוף השבוע, ממש בערב ראש השנה תש"פ וזה הזמן להסתכל, לא רק על מה שעברנו בשנה האחרונה אלא גם לשנה החדשה ומה שהיא מכינה לנו.

במבט לאחור זו היתה שנה, איך נאמר, לא משהו. ראינו כולנו איך על מזבחה של הפוליטיקה צעדנו לשתי מערכות בחירות, לשיתוק של עבודת הממשלה, לבזבוז כספים עצום ולעיכובים בהוצאת תוכניות אל הפועל. יש שיגידו שהמצב דווקא טוב, שכן לפחות כך הממשלה לא מערימה קשיים ובונה עוד ועוד חסמים וברור, לכם ולי, שיש מי שיודעים לנצל את השיתוק הזה לתועלתם.

אני, במיקרוקוסמוס הקוסמופוליטי שלי, נסעתי לאיטליה לראות איך מטפלים שם באשפה. כי כאשר תקום בישראל ממשלה, וכאשר ימונה שר להגנת הסביבה, הזבל שלנו חייב להיות חלק מסדר יומו (אני, אגב, לא חושבת שהטיפול בפסולת צריך להיות בראש סולם העדיפות, אבל כפי שאצביע באחד הפוסטים הקרובים, עת אסכם את הדוקטורט של אפרת אלימלך שהוגש ממש היום (!!), יש לסוגיית הפרדת הפסולת ע"י הצבור תועלות שאפילו אני הייתי סקפטית לגביהן. Stay tuned)

 ראיתי לנכון ללמוד מהאיטלקים- הם יותר ים תיכוניים מאשר אירופאים בהתנהגות ובאקלים, קצת חפיפניקים באופי, שוחרי אספרסו ויין טוב, מדושני פחמימות טעימות מצופות גבינה וקרם בשמל. 

טעיתי! האיטלקים אולי חפיפניקים, אולי קצת איזי בהתנהלות שלהם, אבל יש להם את כל האיחוד האירופי על הראש. יש דירקטיבות וצריך לעמוד בהן. יש דין ויש דיין!

במתקני הטיפול בפסולת בהם סיירנו ראינו גם אשפה בלתי מופרדת במקור שמגיעה למתקני מיון וגם אשפה שהופרדה במקור ברמה גבוהה מאוד של דיוק. הדרישות מהציבור הן פונקציה של מתקני הטיפול, אם נדרש חומר גלם נקי- נעשים מאמצים לחנך ולהסביר לציבור למה ומה נדרש לעשות, הציבור שותף לתהליכים ושותף להצלחות. אין נוסחה אחת לכל הערים ואין פתרון אחד ויחיד לכל המחוזות. לפעמים מדובר בחברה פרטית לגמרי, למטרת רווח, שמתפעלת מערכי טיפול ולפעמים זו שותפות ציבורית, שלא למטרת רווח, שמקימה מערכי הסברה, פינוי ומתקני טיפול.

והציבור- עושה, אם ורק אם הוא מבין למה הוא עושה, מבין את התועלת הכלכלית והסביבתית של כל התהליך.

כזכור לכם, (פוסט 46), פרויקט הפרדת האשפה בטירת הכרמל כלל הרבה פעולות הסברה וחינוך. התמונה שעד היום לא יוצאת מראשי היא הנקודה בה פתחנו את הפח הרטוב, האורגני, של קשישה קטנת קומה, חסרת שיניים, שמצאנו בפח שלה- מעט דשא קצוץ, קליפות של אבטיח ותפוחי אדמה ואדרה של דג שהיתה מונחת מעל כל הנ"ל. כששאלנו אותה (דרך מתורגמן, יען כי השפה היחידה שהגברת הבינה היתה עיראקית) איך היא יודעת מה צריך לשים בפח הזה- היא ענתה בפשוטת- "הנכד שלי הסביר לי".

באותה נקודה, ראשית שנות האלפיים, הבנתי שהציבור הוא לא הבעיה. הציבור יפריד את האשפה אם יידרש לכך אבל, בתנאי שיהיה ברור שלתהליך יש המשך. שהאשפה המופרדת שלו, תטופל במתקן ייעודי ותהיה בכך תועלת- כלכלית וסביבתית.

ולפעמים צריך לשלם כדי לזרוק את הפסולת...

אז מה המסקנה- האם להפריד במקור או לא? תלוי! בהתאם למתקן הקצה.

ובשאלה הנצחית של הביצה והתרנגולת- האם קודם לחנך את הציבור להפרדה ואז להקים מתקן שיקלוט את הפסולת המופרדת או ההיפך- התשובה ברורה! ראשית צריך להפעיל את המתקן, להתאים אותו לאשפה הישראלית ובשלבים הראשוניים להפנות אליו אשפה ממקומות "מרוכזים"- אם מדובר במתקן לטיפול בפסולת אורגנית- יש לאסוף אשפה ממרכזים לוגיסטיים של רשתות שיווק, שווקים, חדרי אוכל מוסדיים (צבא, מלונות, בתי סוהר וכד). אם מדובר במתקן להפקת אנרגיה- אפשר להפנות אליו פסולת תעשייתית ומסחרית.  

וכאשר המתקן יעבוד ואם יהיה בכך צורך- הציבור כבר יעשה את העבודה, גם באיטליה וגם בישראל!

לשאר הטורים בבלוג