25. ניצול תת הקרקע לתחבורה ציבורית

היום, 21.6.19 מתחיל הקיץ. 
זו סיבה מצויינת להזכיר כי יש לנו משאב שאנחנו לא מנצלים אותו די- משאב תת הקרקע. האקלום בתת הקרקע זול יותר (הבדלי הטמפרטורות בין חורף וקיץ קטנים), ההתנגדות הציבורית (NIMBY ) קטנה יותר, התחרות על השטח קטנה יותר ועוד. חייבים לנצל את המשאב הזה.
לעומת הקביעה הקטיגורית לעיל, מדינת ישראל משקיעה, מיום הקמתה, בבניית תשתית של כבישים מתוך חשיבה, מוטעית מיסודה, שככל שנרחיב את הכביש, נבנה מעליו או מתחתיו מחלף- כן ייטב. פתיחת קטע כביש חדש, עם גזירת הסרט מצטלמת מצוין ומשדרת אופטימיות ואינסופיות של הכביש והתועלות שגלומות בפתיחתו.

אם ראיתם ואם לא, אז בוודאי תראו את כל העבודות שהיו ויהיו בכל הקשור לדמותה של המדינה ב 2030 או ב 2050 והתמונה שחורה ומאיימת.

הסיבה להשקעות האלה, פרט ל photo op (הזדמנות לתמונה), היא שזול יותר להשקיע בכביש מאשר במערכת תחבורה ציבורית יעילה, מכבדת וקישורית (שאמצעי תחבורה שני יהיה זמין ונגיש מיד לאחר שירדנו מהאמצעי הראשון..). בנוסף, ואי אפשר להתעלם מהשיקול הזה, הכנסות המדינה ממסים בכל מה שקשור לתחבורה הפרטית שלנו הפכו את הממשלה למכורה. בעיקר, להכנסות ממסי קניה על מכוניות ולהכנסות מהבלו על הדלק (שמהווה כמחצית מהתשלום שאנו משלמים בכל תדלוק). אפילו ההוצאות של המדינה בגלל המדיניות הזו (הקמת כבישים, תחזוקה שלהם, פגיעה במשק בגלל תאונות דרכים, זהום אוויר והתחלואה הנגרמת ממנו ואובדן זמן בפקקים) נמוכות יותר מהשקעה במערכות תחבורה ציבורית.

במקביל, גם אנחנו נעשים מכורים, פשוט כי אין חלופה ראויה אחרת. אני יכולה לנסוע כל בוקר לרכבת בבנימינה, לחפש חניה (או לשלם עבורה), בטח ייקח לי 20 דקות, לנסוע עוד 20 דקות ברכבת, לחכות ואז לקחת אוטובוס (מינימום עוד 20 דקות) ולהגיע ליעד- אוניברסיטת חיפה או הטכניון. מינימום שעה, לא בטוח שיהיה לי מקום לשבת (למרות שיער השיבה שעל ראשי, אף פעם לא קמו לי, גם אם היה עמוס וצפוף. איפה הנימוסים???).. אני מיטלטלת עם המחשב, התיק והאוכל.. או- שאכנס למכונית הפרטית שלי, אסע 40 דקות (דרך מנהרות הכרמל, עליהן אדווח בפוסט נפרד) ואגיע למשרד אחרי שהקשבתי לפודקסט מענין של חיות כיס, לדודו ארז בשלושה שיודעים, לטל ואביעד או לגלגל"צ.. אז אין לי , בעצם, כרגע, שום חלופה.

מה כן?

1.    תחב"צ תת קרקעית, יעילה. השטח של בייגי'נג הוא למעלה מ 16,000 קמ"ר (להזכירכם, כל מדינת ישראל כולה היא כ 22,000 קמ"ר). הייתי שם לראשונה ב 2007, שנה לפני האולימפיאדה. היה שם מטרו של 2 קווים.. היום, 12 שנה אחרי, יש שם מערכת של 22 קווים, כמעט 400 תחנות וכמובן, שהמערכת לא יכולה לספק את הביקוש. אז נכון שסין זה לא דוגמא לכלום וחוקי תכנון ובניה, פיצויים לנפגעים מהקמת המערכת, מימון וטכנולוגיה הם לא גורם מגביל, אבל, הי, תראו איזה טירוף נוסע שם.

[הייתי ב subway בניו יורק עם הבת שלי (שכבר היתה ילדה גדולה) וברגע אחד של חוסר תשומת לב- אני נכנסתי לקרון והיא נותרה בחוץ. בכל כוחותי הדפתי לרווחה את הדלתות והכנסתי אותה פנימה, רק שלא תאבד לי בכרך הגדול. מאז קבענו כלל שאם האירוע חוזר על עצמו, נוסעים תחנה אחת, יורדים ומחכים לרכבת הבאה. 3 שנים אחר כך היא היתה בחילופי סטודנטים בבייג'ינג ונסענו ברכבת התחתית ביום שישי אחה"צ לכיוון בית חב"ד. אי אפשר היה לחזור על כלל הברזל הנ"ל. להיכנס לרכבת ולנסות לצאת ממנה אחרי תחנה אחת, ביום שישי, בשעות העומס, פשוט בלתי אפשרי. הכלל שונה ל"יורדים בתחנת ההחלפה/ היעד ומחכים שם"].

אבל, בואו, נתחיל מעיר קטנה יותר כמו מדריד שמשרתת את מיליוני תושבי העיר ופרבריה ואת התיירים הרבים שמציפים את העיר. המטרו במדריד, שרובו תת קרקעי,  פועל כבר 100 שנה!

המטרו מקושר היטב לתחנת הרכבת והאוטובוסים המרכזית ממנה אפשר לצאת למגוון יעדים בספרד ומחוצה לה וכן לשדה התעופה.
ביקרתי היום בתחנת CHAMBERI שהוקמה ב 1919, אך נסגרה ב 1966, למרבה האירוניה,  בגלל שהיה צריך להרחיב את הכביש מעליה. לפני 10 שנים הפכה התחנה למוזיאון.

המטרו כאן יעיל ומהיר (הכי הרבה שחיכיתי היה 7 דקות ביום ראשון, יום המנוחה, בבוקר), נקי וזול (נסיעה 1.2 יורו). הבעיה היחידה שנתקלתי בה היא שאם עוברים ממטרו לאוטובוס צריך לשלם מחדש. אבל זו בעיה קטנה בהרבה מהמקרה שקרה לי בירושלים בו עליתי לאוטובוס אבל לא היה מספיק כסף ברב קו ולכן נאלצתי לרדת בתחנה הבאה כי הנהג לא מתעסק עם כסף..

אחחחח, הכרמלית בחיפה... כמה השתמשתי בה לנסוע לבקר את אמא שלי שעבדה בעיר התחתית. 10 דקות בתוך הר הכרמל ואני אצלה...
אני לא ממש חושבת שנדרש קו מטרו מבנימינה לאוניברסיטת חיפה אבל בהחלט חייבת להיות דרך לייעל את ההגעה ומאחר ואני מגיעה מדרום לחיפה, אני לא רואה כיצד הרכבל המתוכנן יוכל לסייע בקצור הזמן.

2.    תחבורה שיתופית ואוטונומית

עמיתי, פרופ' נעם גרינבאום, גר 300 מטר מהבית שלי. אנחנו עובדים יחד באותו חוג משנת 2002. אני יכולה לספור בשתי ידי את מספר הפעמים שהצלחנו לתאם נסיעה משותפת אל או מהאוניברסיטה הביתה.

אני בהחלט מחכה ליום שאזמין מכונית חשמלית אוטונומית שתבוא לקחת אותי מהבית או מקרן הרחוב ותקח אותי, יחד עם נעם, ו/ או שגית מור ו/ או איתי בארי לאוניברסיטה. נוכל לדסקס עניינים, לקדם שת"פים, לשמוע מוסיקה בדרך ולהגיע רגועים ליום חדש.

אפרוש בשנת 2028. מה אומרים? האם באמת עד אז רכב פרטי יהיה "שירות" ולא משאבת כסף (קניה, בטוח, דלק, טיפולים במוסך..)? האם אצליח להינות משירות כזה?