10. לקראת השני במאי

ביום זה בשנת 2013 נפרדתי מאבא שלי, צבי, עליו השלום.
כמו גדול הלך לשנוץ ולא קם. הוא היה רק בן 84 וחצי. תכל'ס, זו גדולה אמיתית לשחרר כך ולעבור לעולם שכולו טוב.

אני חבה הרבה לאבי. אני חבה לו את הדרייב והרצון להצליח בכל דבר, את הראייה הרחבה, את התפיסה ההנדסית של הדברים, את חוש ההומור כמו גם את הציניות.
אבי נפטר כשהייתי עם הסטודנטים שלי בקמפוס אנרגיה. בקמפוס זה אני  מסיירת עם הסטודנטים במשך 3 ימים מלאים באתרים בהם הם יכולים לראות מקרוב כיצד מפתחים מתקנים של ייצור אנרגיה סולארית ואגירתה  (ברייטסורס, ברנמילר אנרגיה ועוד), אנחנו פוגשים יזמים, ראשי רשויות מקומיות שמספרים על האתגרים שלהם בכל הקשור להתייעלות אנרגטית, צועדים בשבילי הטכנולוגיה להפקת אנרגיה מפסולת ועוד.

כשקיבלתי את הידיעה על מות אבי, היינו במלון לוט בים המלח. מזל שבקמפוס הזה הבן שלי, שמתעניין בתחום, הצטרף אלינו לקמפוס והוא היה שם איתי לקבל את ההודעה הקשה.
סגירת מעגל נוספת- אבא שלי עבד במפעלי ים המלח בסוף שנות השבעים כמפקח פרויקט הגבהת הסוללות (בניגוד לים המלח הצפוני שנסוג מדי שנה במטר - דבר שגורם  ליצירת הבולענים, הרי שבים הדרומי, המשמש כבריכת האדוי של המפעל, שם דווקא המפלס עולה ולכן יש צורך מדי כמה שנים להגביה את הסוללות).
אבי אהב מאוד את ים המלח, והקפיד לסיים כל יום עבודה בטבילה בבריכות הכי מלוחות שיש.
במלון לוט, שני במאי 2013, קיבלנו הסברים מרתקים על מלון שמנהלו מבין שהתייעלות אנרגטית גם טובה לכיס ולניהול השוטף וגם לסביבה.
השנה, יותר מתמיד, השני במאי הוא גם יום השואה. אבא ואמא שלי היו שניהם ניצולי שואה. שני צעירים שחיים בבודפשט, עת הפשיסטים, אנשי צלב החץ, הטילו פחד על כולם והכינו את הקרקע לפלישה הנאצית, שהיתה קצרה (מספר חודשים בלבד), אבל "יסודית" מאוד מבחינת חיסול היהודים.
אמא שלי היתה מוגנת הודות לייחוס המשפחתי. אבא שלה היה רופא וקיבל חסינות מהצלב האדום. אבא שלי, נער בן 16 דילג בין עבודות כדי לזכות בפת לחם ושמיכה מלאה פשפשים להתכסות בימי החורף הקשה. השואה לא היתה נושא שמדברים עליו בבית (חוץ מזה שלא זורקים אוכל) אבל זכיתי לנסוע עם הורי ב 1993 למסע שורשים בבירת הונגריה ולראות את בתיהם, את הדנובה לתוכה נפלו החללים לאחר שפשוט ירו בהם כדי לייעל את "התהליך", את מקומות הריכוז לפני היציאה למסע המוות.

שלוש שנים קודם (עד 1990) אבי עבד כמהנדס הראשי של פרויקט בניית שגרירות ישראל בבודפשט. מעגלים.
והשנה אני כאן במדריד שגם היא מציינת את היום הזה. השני במאי 1808 הוא היום בו התקוממו תושבי מדריד נגד כוחות נפוליאון אשר הובסו ויצאו, לבסוף, מספרד בשנת 1809.
לעולם, השני במאי הוא יום עצוב במיוחד עבורי. 

השנה, הספרדים עוזרים להקל על הגעגוע.