שישים שיחות על הסביבה

אז ,  הבטחות לחוד ומציאות לחוד. במקור, הבלוג הזה היה אמור להסתכם ב 60 מאמרים קצרים בהם אני משתפת אתכם במסע האישי והמקצועי שלי. בינתיים, המון דברים קרו בעולם. קוביד- 19, כאוס אקלימי מטורף שגובה מדי יום חיים של אנשים, רכוש שטובע או נשרף, מנהיגים קמים- ונופלים, ממשלות קמו והתחלפו, סטארטאפים נוסקים, וחלק מתרסקים. הכל משתנה- 35 מעלות צלזיוס באירופה זה ה 25 החדש, פייק הפך כה שגור ויומיומי שיש צורך בשימוש ביישומון על מנת לבדוק נכונותה של כל ידיעה או אמינותו של כל מחקר, מלחמה באוקראינה שהחלה בפברואר 2022 (למרות שסי היימן כבר ממזמן התריעה כי מלחמות כבר לא קורות בחורף) ומעטים מאיתנו בכלל יודעים מה קורה שם, הסכמי שיתופי פעולה בין ישראל ובין מדינות המפרץ..  בקיצור.. הבנתם.. טרפת... כללית.. אז אני בטח לא אתחיל לעשות סדר בבלאגן, אבל אני כן רוצה להתוודות . אני לא אוהבת חורף. תמיד קר לי ולא נעים. מעדיפה חום. מה הקשר, תשאלו? אז הנה: בתחילת יולי הגעתי לשבתון קיץ (חודשיים) באוניברסיטה של פרוג'ה (פרוג'ה היא בירת מחוז אומבריה באיטליה, ממש אמצע ארץ המגף). מאז הגעתי, ופרט לארוע קצר מאוד של גש

הרבה התחלות היו לבלוג הסיום הזה. מטבע הדברים, כל ההתחלות מתגמדות לנוכח אתגרי השעה. ערב פסח תש"פ, 9.4.2020 משבר וירוס הקורונה, עד כמה שהיה צפוי (עם שם כזה או אחר, עם תופעות כאלה ואחרות) תפס את העולם כולו בלתי מוכן. מילים על גבי מילים נכתבו על הגלובליזציה שתרמה להתפשטות הנגיף, על הצורך שלנו להיות קצת יותר צנועים גם ביחס שלנו לטבע וגם ביחס שלנו לתרבות המקדשת צריכה מטורפת, בזבזנות ונהנתנות.  רבות דובר (לפחות בקרב החוגים בהם אני מסתובבת, וירטואלית כרגע) על הצורך לשנות כיוון, להתייעל מבחינת ניצול המשאבים, לקדם כלכלה שיתופית וכלכלה מעגלית, לשנות את ההרגלים שלנו. להכיר ולהוקיר ולתת כבוד לעולם הזה שמכיל אותנו, בני האדם, ממש בקושי. שני השקלים של התובנות שלי מהמשבר נוגעות למספר נושאים: 1.     קיים משבר אמון בין הציבור ומוסדות הממשל. לא רק בישראל. בעולם כולו. בין אם אלה הסתייגויות מאמינות המספרים של החולים (ותרשו לי להזכיר שמה שלא מודדים אי אפשר לנהל, ולכן אם אין בדיקות לא מתגלים הרבה חולים חדשים), בין אם זו ביקורת על מערכות שלא נערכו ולכן לא יכולות לתפקד, ובין אם זה מגבלות

בתחילת ובמהלך הדוקטורט שלי, וגם לאחר שסיימתי והתחלתי לעבוד במוסד שמואל נאמן וללמד באוניברסיטת חיפה, הייתי חברת הפקות של כנסים. הייתי קוראת לעצמי א.א הפקות. כנסים שעסקו במיחזור פסולת, בתחבורה, צרכי הפיתוח של מפרץ חיפה, שינויי אקלים, הפחתת פליטות גזי חממה ועוד. בין השאר, במסגרת ניהול פרויקט הקמפוס הירוק, ארגנתי סדרות של הרצאות- בטכניון ובמוזיאון המדעטק שהיו מיועדות לקהל הרחב. כל כנס כזה דרש כוחות- על לארגן/לתקתק/ לסדר/ לתאם/ לתכנן/ לשלב מומחים מובילים/ לתאם עם הקייטרינג והבטחון. הפקה. אבל מאחר והתחום היה עדיין בתולי, הכנסים האלה משכו קהל רב ומגוון. עם השנים, התרבו מאוד הכנסים בנושאי הסביבה והרגשתי שלהביא אנשים לכנס בחיפה, לכנס- מענין ככל שיהיה- היא משימה לא פשוטה. מאז, אני משמשת בוועדות מדעיות של כנסים בארץ ובעולם, שימשתי כיו"ר הכנס ה 36 של האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה, שנערך בשנת 2008 בחיפה. כל כך הייתי dedicated   למשימה שלא זכיתי להגיע למסע סוף המסלול של הבן שלי (מזל, כי הוא ומספר חברים התמוטטו על הרחבה ממכת חום, כי צבא ההגנה לא הבין שלסיים מסע בחמסין של יוני ואז

ביום הזה, 31.12 הפכתי לאמא.  זה יום סופר מרגש, מלא אחריות ומלא אושר. הכל עשיתי כדי להגן על ביתי הקטנה, הענקתי לה אהבה וחיבוק, אוכל ונישוק, ערכים וחינוך. הענקתי לה מחסה והגנה. עד כמה שיכולתי. במועד אחד, שתיכף תבינו את ההקשר שלו, הרגשתי שאינני יכולה לתת לה את ההגנה הנדרשת. בינואר 1991, היא ושני אחיה הקטנים ישנו במיטתם. גרנו אז בחיפה והתעוררנו באמצע הלילה לקול אדיר (שבדיעבד הסתבר שזה הטיל שנפל על קניון לב המפרץ, שהיה עדיין בתהליך בנייה). מיד התכנסנו בחדר האטום, עם הברדס האקטיבי (לניצן) והממ"טים (לירדן ולמעין). אחרי כמה שעות, משלא נשמעה כל הרגעה, החלטתי לשים את נפשי בכפי ולצאת למטבח, להביא להם משהו חמים לשתות, כיוון שסבלנותם פקעה. יצאתי ומול חלוני ראיתי מכונית לבנה של זיהוי אמל"ח כימי, ושני אנשים בחליפות לבנות בוחנים את הסביבה. צ'רנוביל בנווה שאנן. האמת- מפחיד! ומפחיד זו לא מילה שיכולה לתאר את חוסר האונים באי היכולת לתת הגנה לילדים שלך. היום, ביום ההולדת של הבת שלי ואני מרגישה בדיוק, אבל בדיוק אותו הדבר. היום, 31.12.19, החל הנישוב של אסדת לוויתן. לא אכנס כאן לפרטים

57. רואים רחוק רואים שקוף במהלך חיי המקצועיים לא חסכתי פירגון או בקורת פומבית על משרדי הממשלה. לא התביישתי להגיד כשצפיתי, על בסיס מחקר שעשיתי, שתוכנית חדשה/ חוק חדש/ נוהל חדש יעשה שינוי לטובה (כאשר, למשל, המשרד להגנת הסביבה בראשית שנות התשעים העמיד סכומים נכבדים לרשויות המקומיות שיפסיקו להעביר את הפסולת שלהן למזבלות בקרבת הערים ויעבירו אותה למטמנות מסודרות, מנוהלות). תוך כך, גם ראיתי פני עתיד, ולכן יעצתי למשרד (אז איכות הסביבה) לקצוב בזמן את התמיכה הזו, להפחית אותה כך שתוך 5 שנים הסבסוד יתאפס והרשויות יהיו חייבות להעביר את הפסולת שלהן לאתרים מוסדרים. זה עבד ועבד טוב. מנגד, לא הפסקתי להילחם בחוק השקיות (לאחר שבצענו מחקר מסודר בנושא) , שעד היום אני רואה בו קנס לצבור ואני לא מאמינה לאף נתון שמתפרסם בנושא המצביע על ירידה בשימוש. אסביר: נכון, חד משמעית ירד השימוש בשקיות גופיה דקות, כאלה שלקחנו ללא הכרה בקו הקופות. אבל, וכאן האבל הגדול- אני לא מאמינה שעצם השימוש בשקיות ירד, כיוון, שבעצם, היום אנשים לוקחים באותה רמה של חוסר הכרה שקיות ללא הידית (עליהן לא חל הקנס של 10 אגורות) וכולם

האמת? העיסוק בנושאי הסביבה מתסכל (אני מניחה שזה נכון גם לגבי תחומים אחרים, אבל מה אני מבינה בתחומים אחרים?). על כל הצלחה, או כמעט הצלחה, את אומרת לעצמך, וואלה! הנה עשית שינוי. הנה השארת חותם. הנה עזרת לשנות קצת התנהגות של אנשים ועם זה את העולם, כך שיהיה טוב יותר, נעים יותר, נקי יותר.. אבל, במחי ממשלה חדשה, תוכניות טובות שיכולות לחסוך מיליארדי שקלים למשק נחתכות ( ראו פוסט #31 ), ראש עיר מתחלף וזה, החדש, ממש מחרב כל מה שקודמו הצליח לקדם, מנהל אחריות תאגידית בארגון גדול מתחלף וזה שבא אחריו מעונין בשורת הכסף התחתונה ושיפסיקו לבלבל לו את המח עם גזי החממה.. בקצור, זה טנגו בו צעד קדימה ושלושה לאחור.. ובכל זאת, היום הראשון של ועידת האקלים COP25 במדריד הצליח, במעט, לעודד אותי. מסתבר, שדווקא כאן, ואולי דווקא ביום הראשון של הוועידה, יש מעין הרגשה שיש עתיד, שיש תקווה שתושבי העולם הזה כן יכולים לעשות משהו כדי לעצור את טרפת האקלים . הדבר החשוב ביותר שחילחל לתודעה שלי הוא שממשלות הן לא השחקן היחיד במשחק . הן בגדול, לא עמדו אפילו ביעדים הנמוכים שהעמידו לעצמן. כמו כן, נכון  שהן אלו שמחוייבות ל