שישים שיחות על הסביבה

הבלוג להלן הוא תקציר ההרצאה שנתתי ביום שבת במסגרת הכנס השנתי של האגודה האירופית לכלכלת סביבה.   ד " ר רוסלנה רחל פלטניק יזמה וריכזה את המושב והציגה נתונים כלכליים לגבי משק האנרגיה והשפעת הגז הטבעי על הכלכלה שלנו, ד " ר נורית גל, סמנכ " לית אגף רגולציה ברשות החשמל הציגה את האתגרים של הרגולטור ואת הדרכים  הננקטות על מנת להצעיד את משק החשמל לכיוון היעדים שקבעה הממשלה (צמצום לנפש של פליטות גזי החממה, החדרת מחדשות בהיקף של 17% עד 2030 , הפסקת שימוש בפחם עד 2030 והפסקת יבוא כלי רכב עם מנוע בעירה פנימית עד שנה זו). עידן ליבס, המשמש כעוזר מחקר חרוץ ופרואקטיבי כבר מספר שנים איתי במוסד נאמן, הראה איך מוסד אקדמי יישומי כמו מוסד שמואל נאמן בטכניון מסייע לרגולטור לקדם את  המדיניות, בעיקר בנושא פתיחת חסמים לכניסת כלי הרכב החשמליים . חלקי במושב נקרא 30 גוונים של אפור (וגם ירוק) במשק האנרגיה של ישראל .  משק האנרגיה שלנו נמצא בנקודה מאוד מעניינת מבחינה כלכלית וסביבתית. בשנים האחרונות עברנו מהפך אדיר ממשק שהיה מבוסס פחם לייצור החשמל, למשק שרק 30% ממקורות האנרגיה לייצור חשמל מגיע

(בבלוג היום יש הפניות להרבה דוחות מעניינים, אז קחו לכם את הזמן..) ישראל ידועה בחשיבה היצירתית של אנשיה, חשיבה שנבעה מצורך וממחסור . צורך במים היה טריגר להקמת המוביל הארצי ובהמשך טכנולוגיות התפלה, הצורך במזון והמחסור במים, הובילו לפתוח שיטות השקיה וחקלאות מתקדמות. הצורך הבטחוני זרז את תכנון וייצור רובה העוזי ועם התקדמות הטכנולוגיה- כל מה שקשור לתעשיית ההייטק והשאר.. היסטוריה. ישראל מיצבה עצמה כסטראט-אפ ניישן ובכל דו"ח וכנס בינלאומי שעוסק בחדשנות ויזמות ישראל מככבת. האם אנחנו עדיין חדשניים? האם אנחנו עדיין יכולים להתפאר ולהתבשם בהצלחות העבר? כמה אפשר למחזר את סיפור הטפטפות? את הפיתוחים של האנרגיה המתחדשת שמדינות רבות כבר עקפו אותנו ממזמן, לא רק בפיתוחים הטכנולוגיים אלא גם ביישום עצמו? כמה אפשר להגיד שישראל היתה הראשונה שחייבה, במסגרת חוק התכנון והבניה, להתקין דוד שמש לחימום מים, אבל יוון וקפריסין כבר עקפו אותנו ביישום? בואו נשים את הדברים בצורה ברורה- מי שלא הולך קדימה- הולך אחורה! אם משרד החינוך יוותר על המתימטיקה, אם התחזיות יתאמתו ובעוד 20 שנה למעלה ממחצית מהילדים לא ילמד

היום, 24.6.19 פורסם דו"ח מבקר המדינה בנושא זהום האוויר בחיפה ובמפרץ ועל אוזלת היד ואי היכולת לאכוף החלטות, תוכניות, אי יכולת אכיפה סביבתית של הרגולטור האמון על כך- המשרד להגנת סביבה. חשוב לציין כי איכות האוויר מושפעת לא רק מהתעשייה אלא גם מהתחבורה- תחבורת הכביש, תחבורה שאינה תחבורת כביש (טרקטורים וציוד הנדסי שכלל אין אליהם התייחסות רגולטורית בישראל ובטח שלא מידע לגבי היקף הפליטות שלהם) וגם הנמל.  ליתר דיוק, אם נתייחס לנתוני בקר, רוזנטל וגבאי   משנת 2012, הרי שמהתעשייה נפלטות תחמוצות גפרית בהיקף של 4,666   טון לשנה, תרכובות אורגניות נדיפות- 3,419 טון לשנה ותחמוצות חנקן 3,388 טון לשנה. מהתחבורה נפלטים 17, 849 ו 3,184 טון לשנה תחמוצות גפרית, תרכובות אורגניות ותחמוצות חנקן, בהתאמה. כלומר, חלקה של התעשייה גדול ומשמעותי, אבל, לפחות בנושא תחמוצות החנקן, תרומת התחבורה דומה מאוד לתרומת התעשייה. הבטחתי לכם פרק מיוחד על מנהרות הכרמל אז הנה החיבור המתבקש. כזכור, בפרק 18 סיפרתי לכם על האקטיביזם הסביבתי שלי, והזכרתי את פרויקט הרחבת הכבישים לצורך הקלת הגישה לגרנד קניון.   היה ברור כי

היום, 21.6.19 מתחיל הקיץ.  זו סיבה מצויינת להזכיר כי יש לנו משאב שאנחנו לא מנצלים אותו די- משאב תת הקרקע. האקלום בתת הקרקע זול יותר (הבדלי הטמפרטורות בין חורף וקיץ קטנים), ההתנגדות הציבורית (NIMBY ) קטנה יותר, התחרות על השטח קטנה יותר ועוד. חייבים לנצל את המשאב הזה. לעומת הקביעה הקטיגורית לעיל, מדינת ישראל משקיעה, מיום הקמתה, בבניית תשתית של כבישים מתוך חשיבה, מוטעית מיסודה, שככל שנרחיב את הכביש, נבנה מעליו או מתחתיו מחלף- כן ייטב. פתיחת קטע כביש חדש, עם גזירת הסרט מצטלמת מצוין ומשדרת אופטימיות ואינסופיות של הכביש והתועלות שגלומות בפתיחתו. אם ראיתם ואם לא, אז בוודאי תראו את כל העבודות שהיו ויהיו בכל הקשור לדמותה של המדינה ב 2030 או ב 2050 והתמונה שחורה ומאיימת. הסיבה להשקעות האלה, פרט ל photo op (הזדמנות לתמונה) , היא שזול יותר להשקיע בכביש מאשר במערכת תחבורה ציבורית יעילה, מכבדת וקישורית (שאמצעי תחבורה שני יהיה זמין ונגיש מיד לאחר שירדנו מהאמצעי הראשון..). בנוסף, ואי אפשר להתעלם מהשיקול הזה, הכנסות המדינה ממסים בכל מה שקשור לתחבורה הפרטית שלנו הפכו את הממשלה למכורה. בעיק

עליתם עלי. יש לי פטיש לנושא, בעיקר משום שזה לא הנושא הסביבתי הכי חשוב/ בוער ובכל זאת, הוא מצליח לרתק ארגונים ממשלתיים ולא ממשלתיים, לרכז סביבו חקיקה (פופוליסטית יותר או פחות) נמרצת ובעצם, הבעיה לא ממש (ממש לא!) נעלמת לנו מהעיניים.   דו"ח חדש של האו"ם   מראה כי ב 127 מדינות כבר יש התייחסות חוקית כזו או אחרת להגבלת שימוש/ מס על שקיות הנשיאה, עידוד חלופות של שקיות רב פעמיות ועוד. נתחיל מסימון המטרה של הדוח הזה: הדוח מכווין לאיסור כולל של ייצור ושימוש בשקיות נשיאה על מנת לעמוד ביעד הקיימות    מס' 14 של האו"ם- הבטחת השימור והקיימות של האוקיינוסים. זו נקודת המוצא, וחשוב להבין שהיא זו שמובילה לאנאליזה והיא זו שמובילה למסקנות. וכפי שקורה בהרבה מקרים בחיים, ובטח בנושאים הסביבתיים- שכאשר מושכים את השמיכה לכיוון אחד, חלק אחר נשאר לא מכוסה. נכון, הפלסטיק שאנחנו עושים בו שימוש מטורף ומופרז, מגיע לשטחים הפתוחים, לאוקיינוסים, פוגע בחי (שהוא גם המזון שרובנו אוכלים) ובעצם, נמצא בכל מקום. אז איך זה שכל החקיקה הזו לא מצמצמת, באופן מהותי, את ייצור 5 טריליון שקיות נשיאה בעולם? איך

אז כמעט שבת שלום לכם (רק אומרת שיש לי סטטיסטיקה מדויקת מי רק סימן לייק בפייס ומי ממש נכנס לבלוג וקרא. רק שתדעו...) כזכור לכל קוראי האדוקים, את המסטר שלי התחלתי מתוך מחשבה שרק בגלל העדר טכנולוגיה מתאימה בישראל, אי שם בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת, אין מיחזור בישראל. אבל, מהר מאוד הבנתי שזו לא בעיה טכנולוגית,   אלא בעיה כלכלית- כשל שוק, אי הפנמת עלויות חיצוניות ומכאן, עלות נמוכה מאוד, נמוכה מדי, של הטמנה, שבעצם, לא מאפשרת אימוץ חלופות אחרות לטיפול בפסולת. במהלך השנים היתה התקדמות מסויימת בתחום- בתחילת שנות התשעים נסגרו מאות מזבלות, הוקמו " מטמנות"   שאמורות להיות קדמת הטכנולוגיה והתשתיות בכל מה שנקרא הטמנה. בהמשך, בשנת 2007 הוטל היטל ההטמנה (אני בהחלט חושבת שהעלאת הנושא לסדר היום הציבורי ובהמשך, ליישום, היתה בידיים שלי ושל המנחים שלי- פרופ' אבנימלך  ופרופ' שכטר). ההיטל היה אמור לשקף  את העלויות החיצוניות (זהום אוויר, פליטת גזי חממה, יצירת תשטיפים ועוד, שלא משולמים בפועל ע " י אף אחד אבל כולנו משלמים בעקיפין בתחלואה, ניצול משאבים וקרקע וכד').   אבל

את העיסוק המקצועי ברכב החשמלי התחלתי יחד עם ד"ר ברננדה פליקשטיין ועוזר המחקר דאז, עמוס שטיבלמן, כבר בשנת 2010. במסגרת פרויקט של האיחוד האירופי. תכלית החלק שלנו במחקר, שהיה בעצם פרויקט של בטר פלייס, עליה השלום, היתה להראות כיצד רכב חשמלי מפחית את זהום האוויר בעיר. מאחר והזיהום מהחשמל הוא פונקציה של תמהיל הדלקים המשמשים לייצורו, הרי שככל שייצור החשמל נקי יותר התועלת ממעבר להנעה חשמלית גדולה יותר. תוצאות המחקר שלנו התפרסמו כאן במחקר גם בצענו ניתוח   מחזור חיים לכל נושא הטעינה, אבל זה כבר סיפור אחר.. אין ספק, שבטר פלייס הקדימה את זמן הרכב החשמלי, אין ספק שהמודל העיסקי שהציגה היה תאוותני וחמדני. אין ספק, כי עמדות הטעינה להחלפת הסוללה הן רעיון שראוי היה לשקול אותו, לנסות אותו בקנ"מ קטן ובטח שלא לפזר (למיטב זכרוני) כ 40 פילים לבנים ברחבי המדינה. אבל אין ספק, שהמכונית החשמלית היא כאן ובגדול. אפילו בישראל, שניכוותה במיזם הנ"ל, השוק של כלי הרכב החשמליים (פרטיים, אוטובוסים) מתעורר. המדינה (בעידוד המנהלת לתחליפי נפט ותחבורה חכמה במשרד רוה"מ ומשרד האנרגיה) מקדמת עמדות

כזכור לכם, בפוסט השלישי שפירסמתי ,  מיד עם הגיעי למדריד היה מלא התפעלות מפרויקט MADRID CENTRO , המגביל את כניסת הרכבים למרכז העיר על מנת לצמצם זהום אוויר, פקקים ורעש. נו, אז לפי הכתבה בגרדיאן ,  העידן הקצר והמוצלח הזה, כנראה, תם. מאז הושק הפרויקט, בנובמבר 2018, ירדו ריכוזי תחמוצות החנקן (זה השובל החום שאתם רואים לעיתים מכסה את מפרץ חיפה או מרחף לו מתחנת הכח בחדרה ובאשקלון) בכמעט 40%! אבל, בעקבות הבחירות לראשות העיר והמחוז- התחלפה ההנהגה, וכעת הטענה היא שפקקים זה "אופי", צפירות ונהגים עצבניים זה סבבה. כשמדברים על פוליטיקה וטמטום, ברור שאני לא יכולה להתעלם מהרע שעושה פרזידנט טראמפ גם לנתיניו שלו וגם לעולם. ברור שהאיש מוטה כסף, תעשיית נפט ופחם. האימרה המפורסמת שלו ששינויי האקלים הם קנוניה סינית ובמהלך סופות השלגים המטורפות בחורף האחרון צייץ וקרא להתחממות הגלובלית לבוא ולגאול את תושבי ארה"ב מהקור הנוראי הזה. אבל אחד השיאים החדשים של הטמטום שהוא מנסה עכשיו לקדם, הוא לאשר פרויקטים של fracking (פיצוח פצלי גז)